זכרון לחסידים - ט"ו סיון - יארצייט ר' שמואל בצלאל שפעטיל, הרשב"ץ

El Rashbatz fue el Melamed (mejor dicho, MEJANEJ) del Frierdiker Rebe, de los Jsidim mas grandes del Tzemaj Tzedek, Rebe Maharash y Rebe Rashab y  Mashpia Roshi de la Yeshive Tomjei Tmimim

Aquí un Maize de sus comienzos en Jsides

סימן משמים

שמואל-בצלאל שפטיל, צעיר יהודי יתום, כבן חמש-עשרה, פסע במשעולי העיירה שווינציאן, הסמוכה לווילנה, ומצא עצמו סמוך לבית הכנסת החסידי. מעולם לא דרכו רגליו בבית הכנסת הזה, שכן משפחתו התנגדה לתנועת החסידות. הוא אף היה מקורב לרב העיירה, הרב צבי, וזה למד עמו בחברותא ושיבח את כישרונותיו העילוייים.

בימים ההם ניטשה מחלוקת עזה כנגד החסידות. הרב הזהיר את העילוי הצעיר להתרחק מעדת החסידים, שכונתה 'הכת'. אך אולי דווקא האזהרות החוזרות ונשנות הגבירו בליבו של שמואל-בצלאל את הסקרנות. הוא הציץ בחלון וראה חבורת אברכים לומדים בצוותא מתוך ספר קטן. הצעיר אזר אומץ ונכנס פנימה.

החסידים קיבלו את פניו בחשדנות. היו מהם שסברו כי בא להקניט אותם, וביקשו כי יעזוב את המקום. שמואל-בצלאל הבין כי לא מתוך רוע הגיבו כך החסידים. עם זה, הביקור במקום עורר בו מחשבות.

הוא החל לתהות על קנקנם של החסידים והתרשם מן האחווה השרויה ביניהם. הוא גם התפעל לגלות שבעלי המלאכה החסידיים משלבים תורה ויראת שמים בעבודתם. כעבור זמן החליט לבחון מקרוב את תפילתם של החסידים.

הוא הסתתר מאחורי הדלת הפתוחה של בית הכנסת ועקב אחר הנעשֶה מבעד לחריץ. ליבו נמס למראה התפילה החסידית. שעה שלמה עמד משתאה, עד שלבסוף נכנס פנימה.

עולם חדש נגלה לפניו. התפילה באריכות שבתה את ליבו. עם זה, הלימוד עם הרב צבי היה יקר לו, והוא לא היה מוכן לוותר עליו. יום אחד מצא הזדמנות לשוחח עם רבו על התפילה.

"מה משמעות העיון בתפילה?", שאל הצעיר את הרב.

"זו דרך לגדולי ישראל בלבד", ענה הרב. שמואל-בצלאל הוסיף ושאל: "הלוא מורי ורבי הוא שר וגדול בישראל, ומדוע אינו מאריך בתפילתו?".

"אכן", השיב הרב, "בלימוד אני גדול, אך אין לי שייכות לדברים האלה". בתוך כך החל לבקר בחריפות את החסידים ואת דרכם.

בתקופה הקרובה ידע שמואל-בצלאל עליות ומורדות. הוא פסע צעד אחד קדימה לעבר החסידים, ולאחר מכן נסוג שתי פסיעות אחורה. משפחתו ומכריו הבחינו בנטייתו לעבר החסידות, והחלו להצר את צעדיו.

זה היה בשבת. שמואל-בצלאל חש שכבר אין בכוחו לפסוח על שתי הסעיפים. בליבו התחוללה מלחמה עזה. היכן האמת? הלוא כל צד משוכנע שדרכו נכונה, וכיצד יֵדע לבחור? בתוך ליבו נטה לחבור לחסידים, אולם חשש לחצות את הקווים במוצהר.

דודו, שאימצו מאז התייתם, הפנה לו עורף וגירשו מביתו. רעב ובודד היה שמואל-בצלאל. בסערת נפש צעד אל מחוץ לעיירה, אל המרחבים המוריקים. שם פרץ בבכי מר, ונשא את פניו השמימה בתפילה: "חפץ אני ללכת בדרך הקדושה והאמיתית. אם דרך החסידים נכונה, אצטרף אליהם, ואם מתנגדיהם צודקים – כך אעשה. אנא, אבי יתומים, הַנְחה אותי בדרך האמת".

הוא גמר בליבו שה'אות משמים' יהיה בדמות האדם הראשון שיפגוש בשובו לעיירה. אם יהיה חסיד – סימן שעליו להיות חסיד, ואם לא – משמע שעליו לחזור לחייו הקודמים.

רחובות העיירה היו ריקים באותה שעה. היהודים הפשוטים נחו את מנוחת השבת, ותלמידי החכמים ישבו בבתי המדרש. לפתע הבחין מרחוק בדמויות מתקרבות. הוא אף זיהה בתוכן את הרב צבי. בעומק נפשו חש אכזבה, שכן קיווה לפגוש חסיד.

"הדרך עוד רחוקה", ניחם את עצמו, אלא שהמרחק התקצר והלך. ליבו הלם בחוזקה. לפתע הבחין בכמה חסידים יוצאים מבית הכנסת החסידי. תקווה ניעורה בליבו, אך הללו פנו לכיוון ההפוך.

ואז נפתחה שוב דלת בית הכנסת החסידי ושני חסידים יצאו ממנו. שמואל-בצלאל עצר את נשימתו. ואז, כן... הם פנו לעברו. כשנפגשו סיפר להם בשמחה על ה'סימן' שעשה, ועל שגמר בליבו להיות חסיד.

בשנים שלאחר מכן אימצוהו החסידים, ובהיותו בן תשע-עשרה החל את מסעו אל אדמו"ר ה'צמח צדק' מליובאוויטש. בתוך כך נשלח להתחנך ולקבל הכנה ראויה מחסיד מופלג, ר' מיכל, מהעיר אופוצק. זמן ממושך שהה בביתו, ובסופו קיבל את ברכת הדרך. ר' מיכל צייד אותו במכתב לרבי, והזהירו לבל יפתח אותו.

שמואל-בצלאל לא התאפק ופתח את המכתב. תדהמה אחזה בו. המכתב היה ריק! בבואו לעיירה ליובאוויטש נכנס לבית הכנסת ופנה לנוח. לפתע התנער למשמע קריאות: "מי הביא מכתב מר' מיכל מאופוצק?". "אני", השיב. "הרבי קורא לך!", אמר לו הגבאי.

בטרם הספיק לעכל את הדברים הוכנס לחדרו של הרבי. אימה ופחד נפלו עליו, והוא עמד בלי יכולת להניע איבר. הרבי התקרב אליו ונטל מחיקו את המכתב מהחסיד ר' מיכל, באומרו: "אברך צריך להיות צייתן"... לתדהמתו פתח הרבי את המכתב והחל לקרוא בו. שמואל-בצלאל התעלף, והגבאי נאלץ לגרור אותו אל מחוץ לחדר...

ברבות השנים היה שמואל-בצלאל, המכונה 'הרשב"ץ', לחסיד מופלג ובעל מדרגה.